רק כשאמרתי “חופש גדול”, הבנתי מה זה כלא.
האסירים הקטנים משתחררים מהמכלאות.

בהתחלה עוד דיברתי גבוהה.
אמהות אחרות שתמהו לפשר הרצון שלי לבלות עם דרדסי ציון, צקצקו גבות והרימו שיניים.
תליתי את דגל הסובלנות בכניסה לבית, והטחתי באחרות שהן גועליות ורק רוצות לסגור דילים עם מי שאפשר.
מנסות לקחת יו-טרן גדול מהחופש הגדול.

אבל אני, אמא מהסרטים – אני.

דימיינתי עצמי ג’ולי אנדרוס בצלילי המוזיקה: סינר לבן מעומלן קשור לתליה מושלמת, בחלון הציפורים שרות, הס מלהעיר את הנצמדים, מחכה שכל גוזל יבקע בזמנו שלו ויחד נכין ארוחת בוקר צבעונית ומתוקה, ובין קשקוש ובלבול נדבר בחרוזים.
נצמד גן – יפנה שולחן
נצמד מס’ שתיים – ימלא קנקן מים
נצמד מספר אחד – יוריד הפח לבד
והנצמדת הנחמדת – תלמד עבודת צוות .
בעפרונות צבעוניים על גבי בריסטול ענק נצייר את כל ימי החופש ומה נעשה בכל יום:
בכחול – יום ים,
באדום – הצגה
בירוק – פארק,
בסגול – מוזיאון, טיול אופניים, ביקור בקיבוץ
אוי – איזה לוח, אוי – איזה ילדים, אוי – איזו א – מ – א…

אז זהו, בתחת שלי.

התליה שלי צועקת “הצילו”
הבית שלי צועק “הצילו”
כל כולי זעקות שבר, ובענות חלושה: “הלפ, הלפ מי סמבדי”
איזה בלאגן, כמה רעש עושים אסירים בחופשה?
פורקים עולם על העולם.
בכל מקום גלידות וארטיקים מרוחים, כתמי גואש ומיץ על ספות דביקות, דפים גזורים מצפים כל קיר חשוף, משחקים דוקרי רגליים פוגעים בי שוב ושוב, מכל חדר ובכל פינה משהו מרצד ומזמזם.
טכנולוגיות בזויות עובדות נון סטופ: טלוויזיות, מחשבים, אייפונים ואייפודים, ואייפדים, ואיי ואיי ואיי.
אמאל’ה – יש לי פנטגון בבית!

מה בדיוק עבר לי בראש?
אחרי שבוע של דיבור רך ומכיל הסוהרת חזרה לתפקד:
“קומו פדלאות, חבורת עצלנים, כמה אפשר לישון?”
“אין אחר כך, עכשיו!”
“ככה – כי זה כיף לטייל”
“שימו סנדלים מיד, למה לא צחצחתם שיניים? אני כבר בדלת, תגיעו מיד”
“אני סופרת עד שלוש: אחת, שתיים, שתיים וחצי, המסדר יעבור לדום – עמוד דום!”

השכנה אומרת לי: “יש מצב להשאיר מפתח אצלכם כשאנחנו בחו”ל”
אני עונה: “אין בעיה – סגור!”
ילד גן מגיש לי דף, ואני בקול ביקורתי: “מה זה הקשקוש הזה? לך צייר ברור”
“זה לא קשקוש זה סערה בים” הוא עונה בעלובת נחנקת.

מה קורה לי? איפה אני?
איפה האישה היצירתית שהימים, הרוח, השמש והעצים תמיד נראו לה חלק מבד קנבס ענקי. שמשכה סופים של מילים שמכל דבר יצרה בדיה.
איפה היא?
איך הפכתי ל: ”אין בעיה – סגור!”, “לך צייר ברור!”

אחרי עשרה ימים של ביחד-נס מלא מדנס, אני מובילה את האסירונים חזרה למכלאות, או בשמן המשחרר:
קייטנה.
קייטנה נה נה נה, איך אני נכנע לך, נה לך!

בשקט בשקט, במשקפי ג’קי אונסיס, אני חוצה את הכביש.
האחרות, סוגרות הדילים, קולטות אותי מיד: “הנה הצדקנית החסודה”, מסמנות לי בנצחון לגשת.
אני מתקרבת אליהם מחייכת ברוורס מתנצל ואומרת:
“כן, הם לחצו שגם הם נורא נורא רוצים…”

אחר כך בבית, חתכתי את רגשות האשמה לעיגולי מלפפון, שמתי על העיניים, הרמתי גבוה את הרגליים
ושיחררתי א-נ-ח-ה.
את שפם הסוהרת הורדתי במשיכת שעווה.

בארבע, אחרי השטונדה, באתי לאסוף את הנבחרת שלי.
פרסתי ידיים מלאות אהבה וגעגוע והם רצו.
ילד גן קפץ לחיבוק קוף, ילד ביה”ס נישק אותי חזק בפה וצחק בקול שורק ונטול שיניים קדמיות:
“אמא, איזה כיף, את כבר לא דוקרת”.

חופש טוב וקל קל קל לכולם

עוגת בננות קלה

הבננה עם הרקבוביות נראית בערך במצב צבירה דומה לנצמדים ולשלי בסוף החופש, למה שלא נעזור לה ונעלה אותה ל-“הייר לבל” –
לפני שזה קורה נהפוך אותה לעוגה קלה וטעימה נורא.

150 גר’ של חמאה רכה
שמנת חמוצה
3 ביצים
1 וחצי כוס סוכר
חב’ קמח תופח אוסם קטן
כף תמצית וניל
3 בננות מעוכות בעונה עם רבע כוס מיץ תפוזים

מועכים את הבננות בקערה מכניסה למיקסר לפי הסדר הזה: את הביצים ואז  מקציפה בזרזוף ארוך את הסוכר עד קצף אוורירי, מוסיפים את החמאה ומקציפים יחד כ-5 דק’ ואז וניל, שמנת חמוצה, הבננות ולבסוף הקמח.
בתבנית עגולה או שתי תבניות חד פעמיות. משומנות 160 מעלות כ- שעה. (אפשר להוסיף אגוזי מלך או שבבי שוקולד לתערובת בסוף)