יש רגע קטן בחיים הגדולים האלה, שחודרת להכרה שלך ההבנה שאחרי שנים רבות של עבדות בנוסח שליפת עטינים לכל דכפין, הסתחררות בגנים ציבוריים עם ילדים זבי חוטם, ימים ארוכים של מוזנחות פושעת, כתמים על חולצות, גידול שערות בשחי, ברגליים, ופלומה נצחית בשפם, כרסום שאריות מצלחות ואכילה תוך כדי תנועה, לילות ארוכים ולא נגמרים של עיניים טרוטות ומבט מזוגג של “אוי איזה לילה לבן היה לי…”
אחרי שנים ארוכות ולא נגמרות,
חודרת להכרה הרכה והנמסה שלך ההבנה שאכן הוא הגיע, הרגע הזה שאת חופשיה ומשוחררת.

יום בהיר אחד
את מתעוררת בבוקר לקול ציוץ הציפורים ומגלה שאת יכולה לצייץ לכולם בחזרה:
“הי, חברים שלי, אני ציפור דרור”

חלפו עברו להם ימי ה “רק אורזת את הצ’ימידן ילדים (בגדים להחלפה, קצת חטיפים, בקבוקי מים, קרם הגנה, טיטולים, תיק עזרה ראשונה, שמיכי, דובי, בובי, צצי, רסקיו רמדי לאמא) ואפשר לצאת מהבית”.

חופשיה קלה וספונטנית עם תיק זעיר וקוקטי
חופשיה כולי מסה ריקה נישאת ברוח,
חופשיה לברוח עם חברה לים לשחק מטקות ולשחות בסגנון חופשי,
חופשיה להתעופף עם שתי חברות להצגה יומית קלילה (בלי דיבוב),
חופשיה לשבת בנחת וללעוס אוכל בנגיסות קטנות תוך כדי העמדת פני מקשיבה (בכל זאת מדובר בי) לזאת שיושבת מולי.

ואז, להפתעתך את מגלה.
שלא רק איבדת את הקריירה שהיתה לך ואת הגיזרה, אלא גם את החברות! “הציפורות שלך עזבו את הקן”
כן כן כן
מכל חברות האמת, נשארו רק אימהות אקראיות מהגנים ומבתי הספר שחוזרות אלייך לשיחות סידוריישן/ תיפעוליישן, אבל איפה אותה חברה לנפש?

איפה אותן החברות שהלכו איתך באש ובמים, שבכית להן שהוא עזב אותך, שהבוס שלך הוא חתכת חרא, שנכשלת עוד פעם בבחינה, שהוא לא רוצה להתחתן ושמתי לעזאזל כבר יהיו לך ילדים?

איפה?

החג מתקרב
הולכת לקניון לעשות שופינג לכבודו, יושבת בדד בקפה מסתכלת בעיני כלבה רעבה לחברה על שולחנות אחרים.
פה יושבות שתי זקנות על סברינה ושם שתי חברות טובות מדברות בשקט ממתיקות סוד וקפה
מתי בפעם האחרונה גילית סוד לחברה טובה טובה והשבעת אותה שלא תגלה?.
וככה חולפות מול פני בבוקר שמשי ויפה לקפה ומאפה זוגות זוגות של חברות טובות צעירות, זקנות, שמנמנות, מחומצנות וכולן זוגות ושלישיות של הרמוניה מטריפה.

מתקשרת לבעש”ט לספר לו איך בדד אלך
“מסכנה, בכיף הייתי מדבר איתך, רק שיש לי מלא עבודה ואת שוברת לי את הריכוז…”
מתקשרת לבכות לאחותי שבקליפורניה הרחוקה
“שש בבוקר פה… קרה משו??” היא עונה לי בקול הלום שינה
“כן, אל תשאלי מה קרה לי?” אני נחנקת לה מרחמים עצמיים, “אין לי, אין לי אין לי עם מי לשתות קפה, עזבי קפה אין לי עם מי לרכל בטלפון . ואני לבד אחותי לבד…”
“אוי אחות שלי” היא מחזירה
“תקשיבי טוב טוב, אין לך ברירה, אלא להבין שאין ניסים ביחסים אם לא עובדים עליהם הם נמסים!
הבנת? זה משפט ללכת איתו אם לא עובדים על יחסים בסוף הם… ..”
“נמסים?” אני מחזירה
“הן מתות עלייך אחות שלי. איך אפשר שלא?” היא מנסה לחזק לי את שרירי הביטחון
“אוי אחותי אחותי..” היא מלמלמת בייאוש וסוגרת
הלכתי על טקטיקה של “חיזור גורלי” למשך שבועיים.
אורבת לאחת בקפה – “לייזה???מה את עושה פה זה לא בשכונה שלך?”
אורבת לשניה בפילאטיס – “לייזה???? מה את עושה פה? זה לא בשכונה שלך..”
כותבת לשלישית תגובות חמות בפייסבוק – “לייזוש, מה את עושה פה זה לא בשכונה שלך??”

מתחילות להגיע הצלחות ראשונות.

ואז פתאום את אשר ערגתי מגיע , שלושתן מזמינות אותי חזרה לשולחן ה”מקובלות”, אני כל כך מאושרת באה עם גלילת אגוזים נפלאה לבית הקפה. מה אכפת לי מה יגידו , אני בעננים לא רואה ממטר.
בהיי כזה לא הייתי מאז שהבעש”ט הציע לי לגור איתו.
מה אני אגיד קצת משקה ומשקיעה ונהייתי לייזה ואפונת הפלא .איזה יחסים איזה חברות
יש לי עם מי לשתות קפה, יש לי עם מי לרכל עם מי להתעמל עם מי לקלל

אני בגן עדן דן דן

יום אחד נגררת לסייל חד פעמי
יום אחר נרדמת בהרצאה של איזה גורו חד פעמי
יום למחרת חייבת לבוא איתן למסיבת בוטוקוס חד פעמית
ואז הולכות לחוג בית של טאפר-וור לשימוש רב פעמי (וואו!)
ומשם נשרכת ככבשה המובלת לכמה וודקות בבר אולי הגרושה תמצא מישו חד פעמי

וזה לא נפסק
שיחות מוקדם בבוקר, ציוצים בקבוצה בווטסאפ כל חמש שניות, הליכה ביחד לים, לסופר, למכון, לדחוף טמפון,
תגובות מתקתקות ולא נגמרות אחת לשניה בפייסבוק, חפירות בנייד.
גם כשאני בבית אני שלהם, מאכילה ילדים, מקלחת ילדים משכיבה ילדים והאוזן בהקשב מתוח. כשהשלישית מתקשרת מרכלות על השניה, כשהשניה מתקשרת מרכלות על השלישית זה לא נגמר מר מר.

אמאל’ההההההה
מה לי ולבוטוקוס?
מה לי ולמהריג’י
מה לי ולוודקה
מה לי ולחד פעמי מי מי?
מי אני? מה אני?

מתקשרת לבעש”ט לספר לו איך אין לי רגע דל
“מסכנה, בכיף הייתי מדבר איתך, רק שיש לי מלא עבודה ואת שוברת לי את הריכוז…”
מתקשרת לבכות לאחותי שבקליפורניה הרחוקה
“שש בבוקר פה… קרה משו??” היא עונה לי בקול הלום שינה
“כן, אל תשאלי מה קרה לי?” אני נחנקת לה מרחמים עצמיים, “אין לי, אין לי אין לי את עצמי יותר”
“אוי אחות שלי” היא מחזירה
“תקשיבי טוב טוב, אין לך ברירה אלא להבין שחופשי זה חופשי זה לגמרי לבד”
“הבנת? זה משפט ללכת איתו, חופשי זה, חופשי זה לגמרי…”
“לבד??”

הצטרפו לעמוד החדש של לייזה פאנלים בפייסבוק 

 

גלילת אגוזים נפלאה:
הדבר הראשון “המסובך” שהכנתי כילדה היתה את הגלילה הזו של רות סירקיס. איך הייתי גאה בעצמי שהצלחתי לגלגל יפה כזה.
כל הבית התמוגג מהטעם והיופי. מאז ועד היום לא מפסיקה להכין כל חג פסח, אין דבר כזה שאין את הגיברת הנהדרת הזאת על השולחן.
אין על העוגה הזו, יחסית לכל היציקות עם האינספור קלוריות היא קלה, טעימה וכייפית להכין הכי הכי בפסח.
רק לפני ההכנה שני דברים כדי שהגלילה תצא פיגוז!
1. ביצים בטמפרטורת החדר
2. למרוח יפה חמאה רכה או שמן על הנייר אפייה .

זהו, בואו נתחיל

תנור על 180 מעלות, תבנית סטנדרט מלבנית של תנור ועליה נייר אפייה משומן טוב טוב בחמאה.

לגלילה:
5 ביצים מופרדות
כוס סוכר
כוס אגוזים  או שקדים טחונים (כ-150 גר’)
2 כפות קמח תפוחי אדמה או קמח מצה או קורנפלור
שקית א. אפייה

לקרם:
שמנת מתוקה
2 כפות אבקת סוכר

לציפוי:
חצי כוס שמנת מתוקה
100 גר’ שוקולד
כפית ברנדי

לעיטור:
2 כפות אגוזים טחונים

בקערה אחת, מקציפים את החלמונים (הצהובים) עם חצי כוס סוכר לקצף בהיר ותפוח
בקערה שניה מקציפים את החלבונים בזרזוף קל עם חצי סוכר לקצף נוקשה
מקפלים חלמונים עם חלבונים בעדינות.
מערבבים קמח תפוחי אדמה עם אגוזים טחונים עם א. אפייה וכף אחרי כף מוסיפים את היבשים לתפיחת החלמונים חלבונים.
זהו זה.
משטחים יפה יפה על נייר אפייה משומן
כ-10 דק’!! לא יותר!! עד שמזהיב קלות!! לא משחים!
מוציאים את הגלילה, מפזרים עליה כף אבקת סוכר כדי שלא יהיה דביקי ומגלגלים עם נייר האפייה.
מחכים שהגלילה תתקרר

פותחים את הגלילה, כמה היא גמישה וקלה לגלגול, מורחים את הקרם ושוב מגלגלים.

הטריק, מכניסים להקפאה כשעתיים ואז מורחים את ציפוי השוקולד

לציפוי:מרתיחים חצי שמנת מתוקה, מכבים אש, ומוסיפים את השוקולד מריר אפשר גם כף ברנדי (מוסיף טעם) מצננים ויוצקים על הגלילה המהממה. מחזירים לקירור.
לפני הגשה, מעטרים באגוזים טחונים.