מאז ומתמיד הייתי “פּורִים פָּארטִי פּוּפֶּר” – עוכרת מסיבות ישראל – שונאת להתחפש!
מה לעשות שלא ממש חיבבתי: פורימונים, פרג, פיגועים, פצצים בצורת ילדים ופצצות מין בצורת ילדות.
לא מחבבת, מה לעשות?
חילונית שמרנית שרוצה רק שגרה, זה רע?

כל החששות האלה:
ירד גשם או לא ירד גשם?
יהיה פיגוע או לא יהיה פיגוע?
תתלקח או לא תתלקח?
יהיה קר בתחפושת או יותר מדי חם?
שאלות קשות לאישה שגרתית כמוני
גם המושג “עד לא ידע” מלחיץ אותי מה זאת אומרת עד לא ידע? שמישהו ידע, אולי?
לא אוהבת יותר מדי חופש, גבולות פרוצים ושיכורים מתנדנדים עם גושפנקה מהרבנות הראשית.

ברחוב, בתהלוכת פורים עם ה”מוֹניוּמְנטִים” – אותן במות על גלגלים שהילד שלי על אחת מהן, הייתי “עד לא ידע חָרְדָה”.
בקרנבל הצוהל, כל אחד בערוגות המפזזות נראה לי חשוד.
“הוא לא נראה לך מסוכן” אני מצביעה על טרוריסט פוטנציאלי בערימת השחת הברזילאית המקפצת לפנינו
“מי?” צורח לי באוזן הבעש”ט
“תסתכל על ההוא ההוא נו… לא נראה לך מחבל?” אני מצביעה בעקשנות רועשת.
“מי זה? פחחח… סתם ילד בן 15 שמחופש לערבי עם נרגילה, תרגיעי כבר…”
בכלל צמד המילים “תרגיעי כבר” זה להיט הבית בפורים.
אין לי נחת. לא מהחג, לא מהתחפושות, לא מהמזג של המזג ולא מהמזג שלי ושל הנצמדים.
תמיד מלא משברים, בכי, דרמות, ואילתורי זוועה של הבוקר האחרון.
למה? כי-פורים!
ואם אני מדקדקת בציציות ההיסטוריה, אז גם לא מחבבת את סיפור המגילה.
כל העסק הזה בין אחשוורוש השתיין הנהנתן, למרדכי היהודי העסקן, לושתי האישה – הקורבן,
ולאסתר, בר רפאלי של אז – לא נראה לי יאה ובטח לא נאה.
והמן הרשע עם שלל ילדיו תלויים מתים מקשטים את העצים וכולם צוהלים ושותים ושותים.
לא שִׂמחה לא ששון ולא ייקר
ועוד לזכור בעל פה את שמות ילדיו של הנבל הצורר בהצגות המייגעות בכיתה: פרשדנתא, ויזתא, ארידתא, דלפון, שחיפון?
לא. לא. לא מחבבת.

ביסודי, אמא שלי תפרה לי תחפושת של אוליב, אשתו של פופאי דה סיילור מן.
הבלתי יאמן קרה: זכיתי במקום שלישי בתחרות התחפושות של בית הספר. בעקבות נס החג, כל שנה ושנה, במקום להתאמץ ולחשוב איך להתחדש, הייתי מבקשת ממנה להישאר בתחפושת האוליב שלי. היא היתה מאריכה ומסדרת את המכפלת בהתאם למידות החדשות.
אוליב של פופאי לנצח!
עד היום, שם החיבה שלי בבית הוא “אוליביה”, כי הייתי רזה כמו עלה זית נידף וכמובן בגלל הדבקות בתחפושת.
ואם אני חושבת לעומק, נשארו בי “ניצוצות אוליב” משולהבת כשאני רואה את הבעש”ט.

אבל למרות הכל, היה בכל זאת דבר אחד, יחיד ומיוחד, שבשבילו כל הפורים הזה היה שווה.
משלוח מנות. הום מייד- על אמת!
לא הקוויקי של היום: כמה ממתקוני אינסטנט ארוזים, תקינים פוליטית, חנוטים וחבוטים לצד אוזן המן עבשה עם פרג מריר לסימון החג.
ובתור כלבה ממש לא גזעית, מעורבת בעדות (אשכנז/מרוקנז) ובהחלט מעורבבת במטבח. כמה אהבתי לכשכש בקוּקוּ ולרחרח סביב הסבתא מצד אבא שלי – מאמא סוליקה.
מאמא סוליקה שאפתה, טיגנה, פיסלה, רדדה, קישטה, מאות עוגיות שקדים, בוטנים, אגוזים, קוקוס ותמרים, ממולאים במרציפנים צבעוניים, שבקיות נוטפות אושר מתוק, קשת מרנגים מנוקדת בסוכריות כסופות, פזואלוס גאה ושביר, ריבות רקוחות מתפוזים שלמים ומאשכולות ענבים ופקאנים.
“נָבִּיבְּסק” היא היתה אומרת לי “את עושה ככה יפה את המנות?”
ואני הייתי מרכיבה את הפסיפס הצבעוני, הריחני והטעים במגשי השפע הרבים שלה.
וסבתא, מאמא סוליקה, היתה בכבוד כל כך רב נותנת לכל מכר, שכן, חבר ובני משפחה משלוח מנות עשיר לפורים מעשה ידיה הטובות.
ואחרי שהיינו מחלקות לכולם, היתה מוזגת תה עם שיבא לוקחת עוגיית רריבא
מתקרבת אליי ואומרת:
“הָאק נביבס, תאכלי, תראי איזה אוויווה (רזונת) את”
מתגעגעת לקול המחבק שלה, למטבח החם שלה
וגם מתגעגעת למשלוח מנות מלא כוונות.

חג שמח לכולם!

עוגיות רריבא – הכי קלות ונימוחות

נדליק תנור מראש ל180 מעלות

3 כוסות קמח רגיל
כוס ורבע אבקת סוכר
200 גר’ חמאה רכה + חצי כוס שמן רגיל
4 טיפות מי ורדים + רבע כפית מלח
לשים הכל יחד לבצק, התחושה של בצק “חול” מהדקים טוב טוב לכדור, עוטפים את הכדור ושעתיים למקרר ואז יוצרים עיגולים קטנים. מסדרים על  תבנית משומנת ובעזרת מזלג מועכים ומשטחים קלות. חום 180 מעלות כ-12-16 דקות . מקשטים באבקת סוכר. טעים טעים.