אחד הדברים הנחמדים כשאת בת 40 פלוס פלוס, זו ההבנה הענקית שנוחות זה נורא חשוב ונוח.
בדרך כלל מגיל ארבעים אנחנו מְשִׁילים ומשליכים את כל מה שעושה לנו לא ממש נעים.

חצי דרך: גדלנו, למדנו, עלינו,טיפסנו, זייפנו, חיפשנו, חלמנו, ילדנו, הפנמנו ואחרי מאמץ מתיש ועבודה קשה הגענו לפסגת ההר ועכשיו נשאר רק להעביר לניוטרל ולהידרדר למטה עד הסוף הטוב.
אז לפחות שהנעליים והבגדים יהיו כמה שיותר נוחים.
והפּוּש אָפּ יכול קצת טוּ לוּס דָאוּן והחוטיני לתחתוני סָבַתִּינִי
כי קודם כל שיהיה לנו נוח ורק אחרי זה שיישב יפה..!
כנ”ל לגבי אנשים, קודם כל שיהיה לנו נוח איתם ורק אחרי זה שיישבו יפה… בסלון.
נכון? אז זהו שלא בדיוק.

נגיד, חמותי שתּיבָּדל, פולניה יחידנית גבוהה ודרמטית שהפכה לאחרונה לאלמנה
כל “מה שלומך?” מסבך כל כך מסבך
אחרי ארוחת שישי, הבעש”ט והנצמדים נעלמים כהרף לשכנים
ביני לבין שתיבָּדל מפריד שולחן עמוס שתיקה רועמת
“איך את?” אני לוחששת
“אוי, אני מרגישה בודדה” – היא חופנת פניה בדרמטיות ושותה את הקפה בשׁרִיקרוּק רָחְמנִי עם ניגון עצבּובִי של קלרינט יהודי.
“את עדיין צעירה ובריאה” אני אומרת, “מצבך הכלכלי מצויין, למה שלא תקחי שיעורי מחשב ואינטרנט, הרי חוג יכול להקל על התחושה ואחר כך, בבית, את בקשר עם העולם – זה משמח”, אני מעודדת בחשש כבד.
וזה אכן לא מאחר להגיע, גל דרמטי קוצף עליי:
“מה את יודעת על משמח? את יודעת כמה קשה לי? את יודעת איזה חיים עברתי? יש ימים שאני אומרת לעצמי – איך את עושה את זה, איך את כל כך חזקה מול איתני הטבע העצומים – מה את בכלל מתערבת?” היא נוזפת

לא עונה! נוגסת. מהססת וממשיכה

“אפרופו איתני טבע אני עורכת פיקניק ביער לכבוד הולדת הפלא שלך. יבואו המון אנשים שאת מכירה תראי, יהיה נחמד” אני משחררת
היא נאנחת ונושפת בועות אשמה: “טוב, אם זה מה שאת רוצה! כי הוא בטוח לא יאהב את זה. טבע, לכלוך, עקיצות, אנשים, מזג אויר לא יציב… תראי ש…”
“זה סגור! כבר הודעתי לכולם” אני מנקה את השולחן והדיון.

מזמינה את כל הרחבות הבעל שם טוב: משפחה, חברים רחוקים וקרובים, חברים מהעבר וההווה, חברים עם עתיד ובלי, חברות מהמיתולוגיה – מה יש, אף אקסית לא באמת מאיימת עליי! באמת???
אני אקנה ואכין הכל לבד, שטויות במיץ!
מוצאת לוקיישן חביב באָחוּ מרהיב וכיאה לעונה ולחג, מחליטה על תפריט חלבי.
מבקשת מהמקורבים להביא מחצלות, דרבוקות, גיטרות, ערסלים ושולחנות מתקפלים
מארגנת לילדים הפעלות שטח (זכרונות צפים מימי בצופים) כשלסיום סיומת – הרמת כתובת אש!
מודיעה לבעש”ט על הפיקניקון הקטנטון לכבודו.
מהיכרותנו, הוא קצת נבהל מה-”קטנטון”, אבל בלית ברירה זורם.
מתחילה בניצוח על מלאכת המיטבוח:
קונה מגה כמויות: משקאות,גבינות,זיתים,פירות וירקות, סוגרת עם מאפיה אהובה על הלחמים והפוקאצ’ות.
יומיים לפני מכינה למעלה מתריסר פשטידות מכל סוג וסלטים מכל מין. שלוש עוגות בחושות, שתי עוגות שוקולד וארבע עוגות גבינה יפיפיות.
נזכרת, מוסיפה, מסדרת, מעיפה, יורדת ועולה, סוחבת וקונה ועוד טיפי ועוד טיפונת
וסוף סוף הגיע יום ההילולה וכולי טרה לה לה

רגע. דקה. הפסקה.

אנשים, מוסיקה, חיוכים, שיכר, נעימות בחיך ובחיק
אין מה לעשות, הטבע עושה את שלו – המוני ילדים, משוחררים מאושרים
גם הבעש”ט מרשה לעצמו להיות מבושם ומבסוט
אפילו החמוצת שתִּיבָּדֶל נהנית כל כך מתשומת לב מוגברת ומלטפת ברכות את פני המיתולוגית כשהבעש”ט מצחקק איתם.

על מה לי ולמה לי? מה חשבתי לעזאזל? ומרצוני העז להרשים (בעיקר את האקסית) הייתי חייבת להתלבש כאילו זה נשף “וריאטי” עם עקבונים חדים ושמלת משי הדורה? הרי את “הבומבמלה” הזה אני תכננתי! כדי להרגיש קצת יותר נוח, חוזרת למקום הטבעי לי :קוצצת, פורסת,מסדרת, מערבבת, ממלאה ומרוקנת

ואז, ברגע קטן של בהייה בתכונה המרהיבה שאני מחמיצה, תוך כדי בליעת עוגה, אני מרגישה עקצוץ ושריפה לא נורמלית בפה.
“אווה…” אני צועקת ומפלחת את הפסטורליה בצרחה: “אווץ…”
עוברות כמה דקות עד שמישהו שם לב להשתוללות שלי מאחורי שולחנות האבוס
מזל שבהרחבות הבעש”ט יש גם רופא שקובע: “כן, דבורה! השפתיים שלך לא המראה הכי נעים, אבל לא בדרגת אלרגיה מדאיגה, פניסטיל ואת בסדר” הבעל שם טוב שלי מצמיד קרח לשפתיי ואומר ” ברור שמכולם היא תעקוץ דווקא אותך” וקורץ בערמומיות שם טובית אוהבת.
לאט חוזר לי הצבע והחגיגה בטבע ממשיכה.
אחרי דחקות אנג’לינה ונטורל בוטוקוס
תִּיבָּדל לא מוותרת ועוקצת בפולניות: “אמרתי לך, או לא אמרתי לך??”
ואני -משילה מעליי את הסינר ואת העקבונים, מרימה רגליים נפוחות מאמץ, מכניסה לניוטרל לוקחת שתי כוסיות שמפניה: אחת לי ואחת לעצמי ומרשה לעצמי להידרדר למטה עד הסוף הטוב.

קלאסית אוורירית וקלה לה לה

אם מכינים  עוגת גבינה אחת קלאסית, אז תבנית  עגולה של 28, או 26, או פיירקס גדול העיקר שהעוגה תגיע עד השלושה רבעים  של התבנית.

כמו שרואים הגבינה לא גבוהה כמו גבינית פלאטרו אבל טעימה כמו שרק עוגת גבינה מושלמת יכולה להיות.