סיפור קטן על יוון:
בפעם האחרונה, כשהייתי שם אחותי פסקה בלי למצמץ: “סיסטר, אין גנבים ביוון! אין! את יכולה להשאיר את הבית פתוח, את האוטו פתוח, את הריץ’רץ’ פתוח ואף אחד לא יפרוץ”
אבל אני שלא מאמינה לאף אחד גם לא לעצמי. (יכולה להישבע למראה בבוקר שזיבי אם אני נוגעת בשוקולד להגיע ללילה גמורה עם הלשון בחוץ מרוחה בשוקולד).
שאני אאמין לזרים יווניים מעמו של אנטיוכוס? השתגעתי?
ובאמת אחרי כמה ימים שמתי לב שכולם משאירים את הדלתות פתוחות, אף אחד לא פוחד על התאנים שלו (כי תכלס כסף איין)
אז נסענו באחד הימים הארוכים והריקים לטייל בסוזוקי הקטנה ששכרנו מאחד היאניסים: רצה הגורל ולקחתי גם את המחשב שיקר ללבי (לא פחות מהילדים) וגם את המצלמה של הביוקר.
אחרי שדיברתי פילוסופיה יוונית, צילמתי רגעים של קודאק וכתבתי הגיגי אזופוס
עצרנו בסופר הענק של האי הדרדק
אחותי והשאירה כמובן את האוטו פתוח קומפלט ופסקה: “לא נועלת”
לא יודעת אם זה בגלל השמש, האוזו, הפלסף, או הטבלי ששרף לי את כל תאי ההתנגדות הבודדים ששומרים עלי, אבל זרמתי איתה,
כי תכלס אחרי 10 ימים באי הדרדקי הזה קלטתי שנוותנים בי אמון כאילו אני לא יהודיה, כאילו הבטחות נועדו לקיים, כאילו סטיגמות עדיין במודה.
נכנסנו לסופר-אדוניס קניתי מה שקניתי
יוצאת מדלתות אוטומט, נכנסת לאוטו : עלטה! חושך מצרים את אשר יגורתי : אין מחשב. אין מצלמה. אין נשימה
היא מסתכלת עלי נכלמת, משפילה מבט
“אמרתי לך או לא אמרתי לך!” אני נהנית קצת להוכיח אותה
“זה לא קרה לי אף פעם” היא מתגוננת
“זה לא קרה לי אף פעם,” אני חוזרת אחריה בעצבים,
“מה את בת הים הקטנה? נולדת לאיזה דימטריס או לדויד מחדרה? החודשיים האלה שאת ביוון לא הופכים אותך לאזרחית האיחוד האירופי”
חם. ממש חם.
לאט לאט מבינה שכל החיים שלי על המחשב הזה: סיסמאות לכל דיכפין עם ובלי קוד, מתכונים עם ובלי סוד, סיפורים עם ובלי פואנטה, מעשיות מצחיקות שסיפרתי לילדים שלי.
אמאל’ה אני נחלשת. הבטריה נגמרת לי. אני אבודה על אי. יווני.
הנהלת הסופר עושה עצמה בלי קליטה לשפות.
“אין ברירה, בואי נקרא למשטרה” היא מציעה
“איפה איפה נמצא שוטר? הסבירות למצוא את טום הנקס או מדונה גדולה יותר מלמצוא שוטר לא ככה?” שואלת עצבנית
“ככה” היא עונה חלושות והולכת לכיוון ההר ומתחילה לטפס עליו
“אוי אין לי כח אליה ולהצגות שלה עכשיו” אני אומרת לעצמי בקול שהיא תשמע
“תעלי רגע גע גע” היא מהדהדת
“נו את חייבת בת בת”
“מה את עכשיו משחקת אותה זורבה?” אני שואלת ואצלי ההד לא עובד
אני עולה ומקללת
“תסתכלי רגע על הסופר הפרוש לפנינו, מה את רואה?” היא שואלת מופסאית
“סופר אדוניס?” עונה סימבאית
“תסתכלי על המכוניות”
ואז אני שמה לב שכל החניון הוא בעצם שדה פורח של סוזוקי סוויפט מאותו סוג. לבנות, קטנות, פתוחות מלאות אמון ואמונה
“את חושבת מה שאני חושבת?”
ושתינו רצות במורד ההר ואני צועקת
“יש אלהים הים הים” וההד חוזר בגדול
והיא עונה לי
“אמרתי לך או לא אמרתי לך לך לך”

אין קשר בין הקציצות האלה ליוון אולי הקשר היחידי זה שאצלהם יש את כדורי הקישואים עם הגבינה שמטוגנים בשמן חם.
הקציצות האלו אהובות עלינו במיוחד. כי כרישה או פראסה זה פרס! זה טעם גן עדן.
תכינו בדיוק כמו שכתבתי. לא תצטערו לרגע.

מה צריכים?
2 כרישה חלק לבן
תפוח אדמה גדול
חצי כוס פטרוזיליה,נענע וכוסברה קצוץ גס
שן שום כתושה
חצי כוס פירורי קמח מצה  או קוואקר או לחם
1-2 ביצה
100 גר’ גבינה בולגרית/פטה (לא חובה)
כפית מלח
כפית כורכום
רבע כפית פלפל שחור

איך מכינים?
1. נבשל עד רכות בסיר עם שפע מים וכפית מלח את הכרישות עם התפוח אדמה (כ40 דקות בישול). נסנן במסננת,  נצנן היטב ואז נסחט היטב שכל הנוזלים יגירו (על הדרך גם תפוח האדמה ימעך וזה טוב)
2. עם סכין חדה נקצוץ את הכרישות הרכות, נמעך את תפוח אדמה ועשבי תיבול – אם במעבד עסקינן נא להיזהר מטחינת יתר!!  כמה פולסים בלבד (יש להיזהר בשום אופן לא יותר מדי אחרת יצא מושי ורך מדי ויהפוך לדייסה)
3. נוסיף לתערובת הכרישה, פירורי מצה או לחם, ביצה ומי שבא לו, זה השלב להכניס את  הגבינה המפוררת
4. נטבול את ידנו הענוגות במים וניצור קציצות יפות, נטגן עד הזהבה במחבת נון סטיק בשמן עמוק. טעימי כל כך –  אם אין מחבת נון סטיק, לפני שנכניס את הקציצות לשמן נטבול אותן בבלילת ביצה, זה ימנע מהם להידבק.

אם  רוצים לאפות –  נטבול את ידנו הענוגות בשמן זית וניצור קציצה, נניח את יפי הקציצה על דף אפייה ושוב נטבול ידיים ענוגות בשמן זית וניצור עוד קציצה חוזר חלילה כל הבלילה. נאפה בחום 180 מעלות עד הזהבה.

מרשה לכם: במקום גבינה אפשר כוס עדשים כתומות מבושלות קלות(כחצי כוס עדשים לפני בישול) ומי שרוצה בשרי: 300 גר’ בשר עוף  טחון