“למה את תמיד צריכה לדחוף את האף שלך לכל מקום, מישהו שאל אותך בכלל?”
מתעצבן הבעש”ט
כן. גם זה נמצא בין התכונות המפארות לי את הדשבורד.
התערבות או התערבבות בכל מה שלא קשור אלי.
אני גרה בבית קטן בערבה של לב תל אביב, בית בן שתי קומות. בכל קומה משפחה אחת. אנחנו גרים בקומה העליונה.
11 שנים אנחנו גרים בבית הזה. בשכירות גרים בו.
יש את מר טינקל, האחראי מטעם המשפחה בעלת הנכס לתיחזוק הבית וגביית דמי השכירות.
שלושה מארבעת ילדי נולדו בבית הזה.
זה בית ולא דירה והוא רחב ידיים וישן עם היסטוריה בקירות והמון קסם.
מאז שאנחנו כאן, שלוש פעמים שכנים התחלפו.
השכנים הראשונים היו נחמדים, אבל האשה היתה ..נו…איך קוראים לאלה שלא זורקות כלום נו..אוגרת-פובית או שיש מילה יותר טובה? הבית שלה הפך אט אט לעמוס דחוס ומחוץ, החצר המשותפת לנו לבשה סחבות ולוק מחסן גרוטאות.
תמיד היתה פותחת חרך קטן של דלת וסאונד קרטונים נופלים היה נשמע תוך כדי שהיא אומרת ”אי אפשר עכשיו, אני אבוא אלייך אחר כך”.
ואז יום אחד היא הודיעה שהיא וכל הקופסאות, השמונצעס והאלטזעכן שהיא אגרה ב3 שנים הולכים משם.
בניגוד אליהם, המשפחה החדשה שהגיעה, שנאה לכלוך, גינות עקומות עם צמחים שיוצאים מהשורה, או שיחים שגדלים פרא.
בתוך הבית היה ריח חדש ונקי של סיד לבן ובוהק. מסנוור ממש.
בפעם הראשונה שנפגשנו, האשה כל כך יצאה מגדרה נישקה וחיבקה אותי שזה הרגיש לי קצת פומפוזי על גבול הדרמטי מוזר.
למראית עין היו נחמדים. הילדה הגדולה בת 15 למדה עם הבן הגדול שלי בכתה
והילד בן ה 13 נורא אהב לעלות ולאכול איתנו צהריים. האמא נורא התלהבה ממני וגם שיתפה וגוללה את חייה ואף סיפרה שהאבא של הילדים הביולוגיים שלה חזר לגרמניה והיא חיה בזוגיות מושלמת עם פסיכולוג מושלם שיש לו זוג תאומות בנות 9 אחת מושלמת ואחת פחות.
“למה השניה פחות?” שאלתי
“את יודעת, היא בעד האמא”
“מה זאת אומרת בעד האמא? ברור שהיא בעד האמא? זאת אמא שלה”
ואז הסתבר לי שהיא לא מדברת עם האמא ולא מדברת עם אחת התאומות ולא מדברת עם המחנכת בכתה של הילדים שלנו ולא מדברת עם אחת האמהות שהכרתי והבנתי שלא ירחק היום והיא תפסיק לדבר איתי.
וכך היה, יום בהיר אחד היא הפסיקה לדבר גם איתי. (עד היום אין לי מושג למה)
והילד הפסיק לעלות לאכול איתנו צהריים
והפסיכולוג הפסיק להנהן לי לשלום נמהר (תמיד הוא מיהר הפסיכולוג)
ויום ראשון חורפי וקודר במיוחד. הפסיכולוג הנמהר לא קם בבוקר ולא מיהר לשום מקום יותר.
הוא מת בשנתו.
אני מספרת לאמא שלי בטלפון בזעזוע עמוק איך יום שבת הרחתי את החמין שהכינה ושמעתי צחוקים רמים של גרגור והנאה.
“אוי וייי, נו ברור, זה מהצ’ולנט של שבת, זה ידוע שצ’ולנט הוא גורם מספר אחד לשבץ והתקפות לב בבני ברק. המון דתיים לא מתעוררים מהיציקה הכבדה הזאת ימי ראשון לא רק הוא, לא אמרתי לך אלף פעם שזה לא בריא? נכון או לא נכון ??? ” אמא שלי פוסקת וככה מרגיעה ומסדרת את מארז חרדות הבריאות שלה.
ובחיים כמו בחיים רגע אחד הכל יציב וברור ורגע אחר הכל מעורער ועכור.
היינו בהלוויה, אפילו לחצתי את ידה חזק , מלאת כוונה בניחום עמוק.
בשבעה שלחתי את הבעש”ט אליהם כל יום עם סיר טעים אחר.
היא סיפרה לו כי לבדה לא תעמוד בשכר הדירה הגבוה. ובאחד האמשים הם עזבו. היא, הבן והבת .הבאתי לבן שקית מלאה עוגיות שהוא אהב צידה לדרך החדשה והוא סיפר לי שאמא כבר לא מדברת גם עם התאומה המושלמת של הפסיכולוג הנמהר שמת.
הגיעה משפחה חדשה. אבא אמא ושלושה ילדים בהתאמה מלאה לנצמדים הקטנים שלנו .
חרף ניסיונות קודמים ולא מאוד מוצלחים לשכנות טובה, לא מיהרתי ולא ציפיתי.
אבל זה זה קרה כמו בכתובים:
איפה שאתה לא מצפה לכלום,
מצפים אותך בשוקולד מתוק וחום.
שלוש וחצי שנים של שכנות הכי טובה שאפשר לבקש.
האמא צעירה ממני, אבל מחזיקה בסט תכונות זהה: הפרעות קשב חינניות, בלאגן חינני, ומדי פעם צעקות של אמא עצבנית סתורת שיער מלאת ברק (חינני)
וכמו בכל סיפור אידילי של שכנות טובה: הילדים חברים הכי טובים, מבלים יחד משחקים יחד.אפשר לבקש סוכר או חלב, אפשר להשאיר מפתח, או את אחד הנצמדים, וזה עובד כל כך יפה לשני הכיוונים. לשני הכיוונים זה עובד.
אין על שכנות טובה. מה אני אגיד בורכתי.
ואז הגיע שלומיק
מר טינקל, מנהל הנכסים וגובה דמי השכירות שלנו, חצה כביש מהיר באמצע הלילה ונדרס למוות.
שוב אמא שלי על הקו : “אוי וויי, מה פיתום הוא חוצה כביש באמצע הלילה??? נו הכל ברור, גבר בן 70 לא יכול לחצות שום כביש, אפילו כלבים יודעים שאסור לחצות כביש באמצע הלילה? את רואה, אף פעם אל תחצי כביש מהיר באמצע הלילה”
הגיע מנהל נכסים חדש, שלומיק עם ש’ שורק, כרס קופצנית וזקן שמסתיר סוד.
“אני לא מחבבת אותו, לא יודעת משו שם מריח לי טוב, הוא יוצא צבא כזה, כשהוא בא תמיד מרגישה שאני במסדר המפקד וצריכה לעמוד בדום מתוח” מיללת לאמא שלי בטלפון
“אוי ויי, איך אמרת שקוראים לו? שלומיק? יש לו כרס וזקן??? נו..הכל ברור זה הרי ידוע שמי שיש לו זקן הוא נחש מתחת לקש, זה הרי ידוע..” אמא שלי מפרשנת את אשר יגורתי
לפני שבוע הוא דפק על דלת העץ החומה הגדולה וידעתי שמשלומיק הולך לצאת כל החאריק

 

“צריכים לעשות פה קצת שינויים”
הוא אומר תוך כדי רחרוח ובדיקת צירי הדלתות ורטיבות הקירות
“תראו, טינקל ז”ל.. היה אדם אחר ממני..עבד בצטלעך… פתקים כאלה בכתב יד, טינקל ניהל רק את הבתים להשכרה של משפחת גולד.
אני..אני…עובד רק עם מזכירה, מחשב, מסדר הכל בתיקיות ודפי אקסל. אני מנהל מפעלים וחברות ענק של משפחת גולד, הבית הזה הוא קצת עצם בגרון…” הוא מצחקק ברוורס מתנשא, הבטן שלו שוב מקפצת כאילו מתחבא שם איש קטן שעומד להפתיע, לוקח עוגית קטנה ומעלים אותה לתוך מאורת פיו.
אני מסתכלת עליו כשהוא מקרב אל פיו את הקורבנית הבאה, על הזקן מסתיר הסודות שלו מתגלגלים להם פירורים פריכים שניצלו מהתופת.
“טוב, אני אהיה אתכם בקשר יש לכם עוד חצי שנה עד סיום החוזה, אני אשלח את איש התיקונים שלי שיזפת את הגג הרי החורף כבר כאן”
הוא אומר על מפתן הדלת שלנו ומוסיף: ” מה אני מריח? מרק? מרק את מכינה? אוי אפשר לעשות מהבית הישן הזה משו בונבוניירה, בונבוניירה..” הוא ספק פונה אלינו ספק ממלמל לעצמו מלל פירורים ושפם ונפלט מהבית.

“רק שתדע לך” אני אומרת לבעש”ט בזעף כשהוא יוצא
“לא אהבתי את הצורה שהוא תפר את העוגיות..חזירי כזה….ו…”
“זה מה שלא אהבת? מכל הדברים שראית אצלו, הדבר היחיד שלא אהבת זה את הצורה שהוא אוכל את העוגיות???? את מבינה שהוא לא יכול להיפטר מאיתנו בגלל חוזה, אבל יש לו תכניות רציניות לבית???..”
מתקשרת לאמא שלי והיא ישר מבינה: “מה את אומרת..ככה הוא אכל ת’עוגיות??? מי שאוכל ככה עוגיות יש לו בעיה עם מדדים של סוכר. אין לו איזון בגוף ובנפש, צריך להיזהר מאנשים כאלה, הם מתהפכים עלייך בשנייה”. היא מאבחנת טלפונית.

למחרת היום חוזרת עם הנצמדים מהאיסוף היומי, רואה את השכנה שלי יושבת על גרם מדרגות הכניסה, כולה נחרדת.
“מה קרה?” אני שואלת בדאגה
“שלומיק, המחליף של טינקל, היה אצלנו, החוזה שלנו מסתיים עוד שבועיים.. אמרתי לו שטינקל הבטיח לנו שהוא יחדש את החוזה לשנתיים.. ואז הוא ענה לי”
והיא לוקחת נשימת מעמקים, מסתכלת עלי בעיניים גלויות
“לא רק טינקל מת, גם הדברים שהבטיח מתו יחד איתו”
“זה מה שהוא אמר לך?? איך הוא מעיז לקרוא לעצמו שלומיק איך?? הוא שלמה כוסאלאמו!!”
“אני חייבת למצוא דירה בהול, אני לא יכולה להישאר כאן” היא קובעת
“אל תדאגי” ”יהיה בסדר!” אני מנסה
עולה במהירות הביתה , זורקת את התיק, אומרת לנצמדים “תנו לי רגע” ומתקשרת אליו
“שלמה???”
“שלומיק” הוא מתקן אותי בכעס
“מי זאת?”
“זאת הדיירת מפרוג למעלה, שמעתי מה קרה היום עם השכנה מלמטה, תסלח לי שאני מתערבת, אבל אתה לא יכול לעשות את זה, הייתה פה מילה של טינקל וחוצמזה..”
“סליחהההההה????” הוא חותך אותי ומרים אוקטבה בקולו
” את חצופה ..את יודעת? מה פתאום את מתקשרת ומתערבת בדברים שלא קשורים אלייך?? מה זה? אני מנהל פה עסק לא גנון, מה זה צריך להיות?”
“אבל תבין” אני מנסה
“שכנים טובים זה דבר כל כך חשוב, בטח בשבילך שלמה..שלומיק.. כדי שלא תנהל גנון, חבל שטינקל לא יכול לספר לך על הקודמת…ומה שהיא עוללה לו.. הלו? הלו?” שקט. הס. דממה. מצידו השני של הקו ואז הוא בקול פטרוני ונמוך עונה לי:
“אני בשוק מעזות המצח ועל זה שהתקשרת, נראה מה נעשה גם בקשר אלייך” הוא אומר ומנתק את הטלפון.

. רגע.דקה.שניה. נשימה. מתקשרת לבעש”ט

“למה את תמיד צריכה לדחוף את האף שלך לכל מקום, מישהו שאל אותך בכלל?” טוב אני באמצע העבודה, נדבר בבית”.

מתקשרת לאמא שלי לספר איך הוא טרק את הטלפון וכנראה אוטוטו יטרוק אותנו מהבית “אמרתי לך או לא אמרתי לך שיש לו בעיות של איזון בסוכר? את תחשבי טוב טוב איך את יוצאת מהבוץ הזה, הרי את יודעת שלפעמים בוץ , זה טוב לעור הפנים, קומפרנדה?” היא חותכת בחן ובמלוא הזן.

“קומפרנדה” אני עונה לה בתבוסתנות ובלי טיפה אמונה בעצמי.

זהו זה. גורלי נחרץ. איך אני דוחפת את האף שלי איפה שאסור “הו אלהים מה עוללתי מה? הוא יגרש אותנו מהבית והכל בגללי בגללי. מה אני עושה? מה אני עושה?”..
בוהה בקירות והם לא עונים. בוהה בעצב דרך חלון המטבח עם הרוח הקרירה, נפרדת מהאור שהוא מטיל על השולחן. נפרדת.
לוגמת לגימות מרק שקטות מנסה להרגיע את מצפוני. ואז מתעוררה בי ההארה : “שאני? אני? הבת של שרה תגיד נואש? לעולם לא!! קומפרנדה???”
אחרי 11 שנים של חיים בבית הזה, מתקשרת לחבר שלי, ידיד קרוב של משפחת גולד המוזהבת לבקש טובה .
“בנדה?”
“כן”
“בנדה היי..זאת לייזה, אל תשאל..איך הסתבכתי..חייבת את עזרתך “

אני מספרת לבְּנדָה, ידיד משפחת גולד המוזהבת את כל שרשור הסיפור.
הוא שותק ואז אומר:”תכיני משו טעים מנוולת, אני בא”. ומנתק.

את בּנדָה מכירה מאז שאני תל אביבית מורשית, קרוב ל 25 שנה.
הוא החבר הכי טוב של החבר הראשון שלי, והחבר הכי טוב של הגיס שלי, והוא חבר ילדות של גולד הבן.
בקיצור הוא חבר טוב. בן אדם טוב.
עם שריטה קטנה, יש כאלה שמדברים בח’ וע’ גרוניות , יש כאלה שבסוף כל משפט אומרים “אתה מבין, כאילו?..” ויש את הסוג של בנדה. אלה שחייבים למרוח את המשפטים עם קללה הגונה.
אי אפשר להישאר אדיש לבנדה, הוא אישיות כובשת עם שטויות של ילד, חכמה חדה של זקן שבט וקלות בלתי נסבלת (רק למראית עין).
הגשם לא מפסיק לדפוק נוכחות כבדה, הרוחות שורקות ומרעידות את קירות הבית.
אני לבד בבית עם הקטנה כולם בעיסוקי אחר הצהריים. רק היא ואני יחד.
“מה מה מה מה נכין היום?” אני שרה, מתלוצצת עם הנצמדת הנחמדת.
השולחן מנוקד אדום מזמין של תותים, שעדיין לא התעייפו מהמולת היום.
“אולי נכין משו עם תותים?” מתייעצת עם הקטנה
“כן כן כן” היא עונה ומקרבת תות לפיה המתוק.
“תותים בשמנת” זה מה שנכין. לא עוגה, לא עוגיות. תותים בשמנת עם הטריק שלי
תוך כדי לקלוק הקצפת שבקערה, אני שומעת צפצופי מכונית לא מרפים. זה הוא.
ניגשת למרפסת השורקת בסערה
הוא ממשיך לצפצף אפילו שהוא כבר קולט אותי
“נו.. זונה תרדי כבר” הוא צועק
“מה תרדי מההההה? לאןןן?”
“בואי, נוסעים”
“לאן?”
“לגולד!” הוא נובח
“לגולד?” אני עונה בהלם
“לגולד! לגולד! לחזור על זה עוד פעם את חירשת?”
“אה.. לא, אבל מה עם הילדים?” אני שואלת בקול את בנדה ויודעת כבר מה תהיה התשובה.
“דחפי אותם לתחת ובואי” הוא עונה רטורית
“רגע בנדה רגע” אני צועקת מהחלון “אל תלחיץ”
דופקת לשכנה בדלת ושואלת אם הקטנה שלי יכולה להישאר אצלה “צץ לי משו דחוף”
“ברור” היא עונה וישר הבת שלה והנצמדת נבלעות למשחק משותף.
טורקת את דלת הכניסה, גשם מלווה אותי עד לאוטו של בנדה
“נו, מה הכנת היום? קובָּה שרמוטה אולי?”
“חמוסטה, אידיוט”
“יא זונה של מזרחים, לא הכנת כלום?”
“הכנתי, ברור הכנתי שמתי מאחורה קערה של תותים בשמנת, עוד דקה ואני שופכת אותה עליך, חרא”.
אחרי דקה יחד איתו, נדבקת בקָלֶלֶת…
הרדיו מנגן אריק איינשטיין
“איך הוא הלך הקקה הזה, איך איך?”
הגשם סוחף אותנו לשירת אוטו ניחרת:
“אמרו את זה קודם לפני, זה לא משנה תישארי בת זונה” הוא מוסיף שורה לשיר
אני ואתה נשנה את העולם”
הוא מדליק ג’וינט תוך כדי נהיגת חורף איטית ודפיקות לב מהירות שלי
“תפתח חלון, הרגת אותי”
“למה את לא מעשנת, הא?? ממתי את הבת של יוחנן פאקינג פאולוס?”
“אוי תסתום כבר חתכת דרעק, ותשים לב איך אתה נוסע”
הוא מעשן מהירוק ירוק, הלב הולם הולם והנייד מהבהב לי “אמא”.
“נו תעני כבר נבלה” הוא נוזף
“היי אמא, אני עם בנדה באוטו ” עונה חלושות
“שימי אותי על ספיקר” היא מצווה
“בנדה חמוד, מה קורה? מה חדש אצלך?” היא מתחקרת
“הכל סבבה אגו…זים” הוא עונה וקצת משתנק
“אוי ווי, נו ברור.. זה מהסיגריות.. זה סיגריה רגילה או ירוקה? בנדה?… בנדה?… בנדה, מקווה שאתה לא מדרדר לי את הילדה…”
הוא נחנק מצחוק (לא יודעת אם הוא צוחק מהחומר טוב שלו או של אמא שלי)
ואז בחריקת בלמים ושיעול מכריז “הגענו”.
בירור אינטרקום קצר ושערי ענק נפתחים, משתחווים וחושפים בפנינו את סוד הגן הנעלם. גן? איזה גן. אחוזה! נחלה!
“פאקינג עלייזה בארץ הפלאות… אה נביילה?”
“לגמרי. לא מאמינה שארנב אשכנזי לבן וחרא כמוך הביא אותי לוונדֶרלֶנד”
שוב אנחנו צוחקים
דרך הגשם הצולף אני רואה שתי דמויות עם מטריות. פותחות לנו את דלתות המכונית ומובילות אותנו לפנים הבית.
“יואו בנדה, מה זה? תגיד לי? זה חוקי?”
אנחנו עומדים בכניסה הקתדרלית, בנדה אני והקערה (בחיים לא באה בידיים ריקות)
“יש אנשים שבהופעה הענקית הזאת שנקראת חיים קיבלו את הכרטיסים הכי טובים” אני מתפייטת
“אוי יא מפגרת” הוא מחזיר לי
“בואו אחרי, הוא מחכה לכם בחדר ההסבה” מבקש רב שרת חדש ואנחנו דולקים אחריו
“בחדר ההסבה…” אני לוחשת לבנדה ומתגלגלת מצחוק וכל הדרך בפיתולי כלוב הזהב, לא מאמינה ליצירות האומנות שנחות מתרפקות על הקירות “זה אמיתי הפיקאסו הזה?”
“לא. זה זיוף. זה פיקאסי! משוק בצלאל… כמה דפוקה את יכולה להיות?”
ואז בנוף פנורמי עם חלון ענק שממשיך לחורשת ליבנים אין סופית, מגרשי טניס רטובים, ולבירינט יפהפה עטור שיחים קטני קומה, גאטסבי הגדול – גולד, נגלה לפנינו.
בנדה וגולד נופלים זה לזרועות האחר, חום אנושי מהסוג שלא הולם את הבית הזה.
“תכיר זאת לייזה וזאת קערת תותים בשמנת בת זונה שהיא הכינה”
“מה תשתו?”
“רוסי לבן” בנדה יורה.
הוא מדליק חיזוקית ומפזר עשן ירוק בחדר ההסבה
“מה תשתי נבלונת?” בנדה מתגרה בי “תה צמחים מנוד שהגיע מאוראגון?”
ואז פונה לגולד ואומר “תזכור שאסור בתכלית האיסור להתייחס לחפצים כאילו היו נשים…” והם מתגלגלים מצחוק
“אני גם אשתה רוסי לבן” אני עונה “מה אתה חושב שרק אתה והכושיליראבאק שלך ראו את “ביג ליבובסקי?”
“טואובבבב…” שניהם מחמיאים לי בשני קולות.
בכלל לא דיברנו על תלאות הבית שלי. או על שלמה כוסאלאומו, אותו שלומיק שהחליף את טינקל.
צחקנו מלא, שתינו מלא, אכלנו תותים בשמנת, הם לא הפסיקו להגיד לי שזה אלוהי (מעניין למה?)
כשיצאנו הוא רק לחץ את ידי בחיבה והוסיף קריצת “יהיה בסדר”.

“היה לי כיף היום אידיוט” אני נפרדת מבנדה .
“כן הא… אני טוב בלפתור משברים אולי אני אהיה מגשר” הוא ממלמל ואז אומר לי “ביי חריינית פעם הבאה תעשי איזה קוּבה שרמוטה” ובצלילי אוטו מקרטעים נבלע אל החושך.
למחרת היום. טלפון על הבוקר. זה שלומיק.
“רק רציתי להגיד לך, שאני שולח את איש התיקונים שלי, כל מה שרק צריך אל תהססו לבקש גם את וגם השכנה מלמטה, הרי שכנות טובה בבית טוב להרבה שנים טובות זה הדבר הכי חשוב? לא ככה?”

לפעמים. רק לפעמים. החיים הם תותים בשמנת.

מסלסילה אחת הכנתי תותים בשמנת (ספציאליטה) ומהשניה עוגת וניל עם תותים וקצפת (בהשראת עפר צרפתי אחי הוירטואלי היקר והמוכשר).

 

תּוּתִּים בְּשָׁמְנת
1 שמנת מתוקה
1 שמנת חמוצה
1 יוגורט
כף  תמצית וניל
חצי כוס סוכר
סלסילת תותים
בננה מעוכה טוב טוב (זה הטריק שלי)

חותכים את התותים איך שבא, מפזרים עליהם חצי כוס סוכר לבן שייספג טוב.
מקציפים את השמנת המתוקה, מוסיפים רבע כוס סוכר, כף וניל, שמנת חמוצה ויוגרט ואת הבננה המעוכה או המגוררת בפומפיה למחית מקציפים יחד עם השמנת המתוקה (זה הטריק). מוסיפים את התותים ומערבבים. כמה זה טעיםםםם.
אפשר להוסיף עוד בננה חתוכה, אבל הטעם העדין של הבננה המוקצפת זה גאוני ממש.

עוּגָת וָניל עם תּוּתִּים וְקצֶפֶת

100 גר’ חמאה רכה
כוס סוכר לבן
חצי כוס סוכר חום
3 ביצים
גביע גבינה שמנה
1 שמנת חמוצה או יוגורט
2 כפות אבקת אינסטנט פודינג וניל
כפית תמצית  וניל
כוס וחצי קמח תופח
גרידה מלימון אחד

בתבנית ריבועית קטנה או עגולה של 24 חום 160 מעלות

מקציפים כמה דקות את החמאה והסוכר, מוסיפים בזו אחר זו ביצים, שמנת חמוצה, גבינה פודינג וניל, כף וניל, קמח תופח וגרידת לימון. עד שכל החומרים מתאחדים יפה. לתבנית כ45 דק’ עד שהיא קפיצית ונעימה למגע.
כשהעוגה התקררה מכינים את הציפוי.
1 שמנת מתוקה
סלסלת תותים
4 כפות סוכר
2 כפות ריבה
כף תמצית וניל
חצי חב’ ג’לי (לא חובה)

מורחים שתי כפות ריבת תות על העוגה.
מקציפים שמנת מתוקה אחת עם 4 כפות סוכר. ומורחים על העוגה.
את סלסילת התותים שוטפים, חותכים ומפזרים על הקצפת.
אפשר לזגג עם ריבה שדוללה בכף מים. ואפשר עם חצי חב’ ג’לי תות שהוכן ע”פ הוראות . אחרי שהג’לי התקרר לפזר נגיעות ג’לי על התותים לא המון!!! שלא ישתלט.