“אתם דור שלא יצא ממנו כלום”, “רק חושב על עצמו ויושב על התחת כל הזמן, אוכלי חינם, זה מה שאתם”
אנחנו בפיקניק בפארק ואחת האימהות המקורבות אלי, משתלחת בילדיה המתבגרים:
“כל מה שמעניין אתכם זה האיי פון , האיי- פד, האיי פוד… איי.איי.איי. אני אני אני רק אני!! מנותקים, לא אכפת לכם מכלום”
והיא ממשיכה וממשיכה תוך כדי יניקת סיגריה בזווית הפה וחיתוך אבטיח שלם.
“מה יהיה איתם תגידי?” היא פונה אליי ביאושת
היא ואני פחות או יותר באותו גיל. אותו דור. שתינו ילדנו את הראשון צעירות מדי ואת האחרון זקנות מדי.
והיא ממשיכה להצליף בהם
“בגילכם, כל הזמן עזרתי לאמא שלי, יצאתי לעבוד, ללמוד. הייתי אחראית. כן זה מה שהייתי אחראית”.
וכאן אני נדלקת, הופכת לקצת יותר תוססת וסרקסטית.
אין לי בעיה שמרימים עליהם, על הילדים, את הקול ויש אליהם טענות. זה חלק מהמהות.
חלק ממשחק התפקידים. של הורים וילדים.
יש לי בעיה רצינית עם גלוריפיקציה של מה שהיה פעם, עם כל אלה שאוחזין בטלית הצדקנות והאדרת תפארת העבר הלאומי והאישי.
אלה שאומרים שהיה ממש שמח לפני שנולדתי ושהנוער של אז היה אידיאליסט, עם ערכים ואכפתי. מאוד אכפתי.
איתם יש לי בעיה.
“די, את צוחקת עליי”, אני מחליטה להתערבב
ואז אני מרימה את הקול ומחקה סבא יקה זקן
“את רוצה שאני אגיד לך מה היה בזמני מיידל’ע?”, אני פונה אליה, “את באמת רוצה? כי בזמני זה גם היה בזמנך”.
“בזממננני, לא היה את המכשיר הנוראי והמרעיל הזה, אייפון ובקולנוע לא ביקשו כל הזמן, שיכבו את הסולולרי – לא. מה פתאום!!
“ביקשו מכולם שיכבו את הסיגריות. כן כן, את הסיגריות המרעילות!!!” תוך כדי מרביצה שיעול יקה מזדקיין
והיא אוטומטית מועכת את הסיגריה לתוך קליפת האבטיח הקשה.
“ובזממממנננניאי”, אני מרימה אוקטבה
“כל הצעירים לא רצו ללכת לאודישנים ב”כוכב נולד” הריקני, או ב”דה ווייס” הנבובי ולשיר שירים של אביב גפן – מה פתאום!”
“הם רצו ללכת ללהקת הנח”ל או להקת השיריון ולשיר שירים של שלום חנוך! שזה הבדל של כמה אוקטבות את שומעת?”
מכחכחת בגרון ומחקה ילדונת שבאה לאודישן: “אני אשיר לכם את אדם בתוך עצמו הוא גר”
ואז היא מתיישרת מחייכת בזווית הפה, גם הילדים מבסוטים מצלמים אותי ושואלים אם אפשר לעלות תמונה שלי לאינסטוש.
“ברור”, אני עונה, “בזמני לא היה אינסטוש קומפרנדוש?”
והכלבה המעורבת שבי מתעוררת לחיים וממשיכה לנבוח אהווווו
“ובזממננניאי לא כולם היו רדודים כאלה ורצו להיות דוגמניות ומגישות בטלוויזיה – מה פתאום!!”
כולן רצו להיות דיילות ומגישות במטוס. כן כן כן: “אקסקיוסמי סר, מה תרצה קפה אור תה”
“שזה הבדל של שמיים וארץ. שמיים וארץ!”, אני ממשיכה בפאתוס
“ובזמממנננאי”, אני מתקרבת וממתיקה לה סוד
“לא עישנו ג’ויינטים וגראס. מה פתאום!! חס וכרפס! עישנו צינגלעך ובופ חשיש. שזה הבדל אדיר בסוטול. אדיר בסוטול”.
“הבנת?”, אני לוחשת לה
“אז אם את שואלת אותי כל דור הוא לא פחות טוב מהדור לפניו ואפילו טיפה טיפה יותר טוב, ויותר משוכלל.
לא? תראי אותם, הם פי-אלף יותר חכמים, משפחתיים, גאים בנו, לא מחביאים אותנו! מחוברים לעצמם ולסביבה, הם מולטי אפליקטיביים, פחות מרדניים, אכפתיים. מי שמע בזמנננו על איכות פאקינג הסביבה? ומי שמע בזמננו על צדק חברתי תרדוף? הם מדהימים מדהימים!!!
אבל היה משהו אחד בזמננו
ואז אני פונה לכל הדור הבא, השרוע על המחצלת המרכזית וזורקת להם:
“מה זה עגול כתום ומתוק וכשפותחים אותו יש הפתעה של משחק בפנים? מה זה?”.
“קלולה אמא”, אומר לי אחד הנצמדים “ביצת קינדר”
“ביצת קינדר הא..” אני שולפת שקית מלאה מישמשים כתומים, בשרניים.
בוצעת אחד בקדושה ומנתקת את ההפתעה המעורסלת בתוכו, את הגוגו. הגוגו.
“בזמניאי הביצי קינדר היו מתנה מהטבע”.
“הם לא הגיעו עם הוראות הפעלה ובפלסטיק מרעיל סביבה”.
“כשכל ילד מרכיב ומשחק לבד לבד בבית”.
“מה פתאום!”
“היינו לוקחים את הגוגו, משייפים עד שהידיים היו שורפות מחום מרוב חיכוך”.
“יורדים לחצר כל אחד עם גוגואים מרשרשים מלוא הכיס ומשחקים ביחד! ביחד!: צועקים, צוחקים, מתווכחים, מרמים, קולעים, מתעצבנים, שמחים, בוכים, רבים, משלימים”
“כן בזמני היינו משחקים בחצר. בגוגואים”.
הם אוכלים את המישמשים ואני רואה אותם מסתכלים על הגלעין קצת אחרת
ואז האמא שאכלה שלושה משמשים בתאוותנות וגעגוע קמה לקראתי ושואלת:
“רוצה סיבוב?”
“בטח” אני אומרת לה ובהתקהלות נצמדת של קהל ילדים אוהד שתינו משחקות גוגואים.
אלופה. 5 פעמים היא קולעת בול.
היא מנצחת!
אושר קטן. מבטים מלטפים מילדיה
אכזבה לנצמדים שלי
“אל תראו את אמא שלכם ככה”, אני מסנגרת על הכשלון המוחץ “בזמנאייי הייתי אלופה – אלופה אתם שומעים”
וכולם צוחקים.
טורט משמשים – להיט מהאייטיז:
בזממנניאי לא היו טארלטים וטארטים מה פתאום! היו טורטים! כן טורט גבוה עם פירות וקצפת וג’לי. טעים טעים טעים.
לטורט:
5 ביצים (עדיף בטמפרטורת החדר אז הקצף הוא wow!)
3/4 כוס סוכר לבן
2/3 כוס קמח לבן מנופה
1/3 כוס קורנפלור (חשוב חשוב)
50 גר’ חמאה מומסת
לקצפת:
1 מיכל שמנת מתוקה
2 כפות א. סוכר
8 משמשים חצויים מגולענים פרוסים יפה
ג’לי משמשים
כף ריבת תות או משמש
הכנה:
מקציפים ביצים שלמות לקצף תפוח, מזרזפים סוכר לאט לאט וממשיכים להקציף עוד 5 דקות מנפים קמח וקורנפלור
מוסיפים 50 גר’ חמאה מומסת. מקפלים בעדינות.
תבנית עגולה משומנת או עם נייר אפייה.
תנור 180 מעלות
חצי שעה עד שהעוגה קפיצית למגע. כן כן .
נותנים לטורט להתקרר. מחלצים בעדינות.
חותכים את הטורט לשניים באמצע מורחים כף ריבת מישמש או תות, מעל שכבת קצפת וארבעה משמשים מסודרים יפה.
מכסים עם החלק העליון של הטורט ועליו מורחים את שארית הקצפת, מסדרים מישמשים. מכניסים לקרור.
מכינים ג’לי ע”פ ההוראות מחכים שיתייצב ויוצקים מעל הקצפת והמישמשים.
למקרר.
הכי טעים האייטיז.
בתיאבון!